<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער עשירי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גובהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה, ורחבו עד עשר אמות. בד"א בשלא היה לו צורת פתח. אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה ה"ז מותר. וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור שהכל מסתכלין בה אע"פ שהיא למעלה מעשרים אמה כשרה, שהקורה משום היכר עשויה. ואם היתה הקורה למעלה מעשרים אינה ניכרת, ואם יש בה כיור וציור הכל מסתכלין בה ונמצא שם היכר, לשון רבינו משה. מדברי הר"ם שמענו שבמבוי שאינו גבוה עשרה טפחים יועיל צורת פתח להכשירו. והראב"ד כתב שאין מועיל צורת פתח במבוי שאינו גבוה עשרה. וכן [כתב] הרב ר' שלמה, וכתב טעם לזה שאין צורת פתח חובה יותר ממחיצה, ואין מחיצה פחות מעשרה. ונראין דבריו. ויראה לי, שלא אמר הר"ם שיועיל צורת פתח אלא כשהיה צורת הפתח גבוהה עשרה. ומ"ש הר"ם "וכן אם היה בקורה של מבוי ציור וכיור", הוא ביאור מה שנאמר בהלכה "אם יש בא אמלתרא". וביארו בתלמוד שהוא פסקי ארז חשובים או צורת קיני עופות. והאומר שיועיל פסקי ארז, כל שכן שמועיל קיני עופות, שהכל מסתכלין בה. אבל האומר קיני עופות דעתו שלא יועיל פסקי ארז. ומלשון הר"ם נראה שהוא פסק כדברי האומר קיני עופות. ויש מי שפסק, אפילו פסקי ארז, שבשל סופרים הלך אחר המיקל. ומלשון הר"ם נראה שאין האמלתרא מועלת אלא למבוי גבוה למעלה מעשרים. והרב בעל השלמה פסק שהאמלתרא מועלת למבוי שאינו גבוה עשרה.
מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי (סתם) [סתום]. ומבוי שיש לו שני כותלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסים ברוח זו ויוצאים בשכנגדה הוא הנקרא מבוי מפולש. היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו. ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י, ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומד"ס היא רוח הרביעית, ולפיכך די לו בלחי או בקורה. והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי (מכאן ולחי מכאן) או קורה מכאן. [ויש מי אמר דעושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן]. וכן דעת הרשב"א, וכתב שכן פסק הר"ם זה לשונו שני כותלים בר"ה וכו'. וכבוד הרב מונח במקומו, כי הר"ם אינו מצריך למבוי מפולש אלא צורת פתח ולחי או קורה כמו שמבואר מלשונו. ומה שכתב "שני כותלים בר"ה", הוא ענין אחר כמו שנבאר.
<h2>דף ד:</h2>
מבוי שהוא גבוה מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר. היה גבוה יותר מעשרים ובא למעטו בקורה ששמו אותה למטה, צריך שיהיה ברחבה טפח. היה גובהה פחות מעשרה חוקק בה משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק כדי להשלימה לעשרה. לשון רבינו משה. מ"ש ובא למעטו בקורה, כן הדין אם הגביה קרקע פתח המבוי לפי [מה] שצריך לו להגביה, וברוחב טפח. ויש מן הגדולים שכתב, שאם מיעטו בעפר צריך ארבעה טפחים, כי הקורה וכיוצא בה מדבר הקשה די בטפח, ואין חוששין שמא יפחת. אבל בעפר חוששין. ויש מי שאמר, אפילו בעפר אין חוששין שמא יפחת, שלשון ההלכה בזה "עושה איצטבא", ואיצטבא נעשית מעפר או מעפר ואבנים ואין חוששין שמא יפחת. כתב הרשב"א, קורה שהיא ד' טפחים ובריאה, אפילו היא למעלה מעשרים אמה מתרת, משום פי תקרה יורד וסותם, כדרך שאמרו בקורה שמתירה בחורבה, וכדרך שאמרו באסקופה משמשת שתי רשויות. והוא שלא יהיה פתח המבוי רחב [ד"ט שאז] אומרים פי תקרה יורד וסותם. ויראה לי שאין טעם פי תקרה יורד וסותם מפני שיחשב כמחיצה, אלא שפי תקרה מבדלת אותו מרשות אחר. וכן מבואר ממה שכתב הר"ם גבי אכסדרה בבקעה, כמו שביארנו. לפיכך גבי מבוי שאין הקורה אלא משום היכר, אפילו רחבה ארבעה והיא למעלה מעשרים אין בה היכר. עוד כתב הרשב"א, שאם הקורה רחבה שבעה טפחים, הואיל והקורה על הדפנות ואינה אלא משום היכר, וכשהדפנות מגיעות לסכך העין שולטת בו ויש בו היכר, כן יש לנו לומר בקורה שיש בה משך סוכה. ויראה לי שאפילו רחבה שבעה טפחים כיון שהיא למעלה מעשרים אינה מתרת.
<h2>דף ה.</h2>
אין המבוי ניתר בלחי או בקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה, ויהיה ארכו יתר על רחבו. אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים בשתי רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת. לשון רבינו משה. וחצרות שאמרנו, ביאר הרב ר' שלמה שתי חצירות, ושני בתים בכל חצר, שאין מבוי פחות משתי חצירות, ואין חצר פחות משני בתים. והראב"ד ביאר, שתי חצירות, ובית אחד בכל חצר. וביאור הר"ש נראה עיקר ושיעור הבתים צריך שיהיה לכל אחד ואחד מארבע אמות על ארבע אמות. ופתחי החצירות כל אחד מארבעה טפחים, שכל פחות מארבעה טפחים לא נחשב לפתח. וכתב הר"ם, חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה. ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות, אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. ומלשון הר"ם שמענו שאע"פ שאין החצר מרובעת ממש, כגון רחבה יתר על ארכה, דינה כחצר. ולא אמרינן מרובעת אלא למעט ארכה יתר על רחבה. וכן נראה דעת הר"ש. ויש מן הגדולים שפסק, שכל חצר שאינה מרובעת ממש ניתרת בלחי וקורה. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר. והראב"ד כתב, שאין שום חצר ניתרת בלחי או קורה אלא בפס ארבעה או בשני פסין משהו מכאן ומשהו מכאן. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר, והוא כפי שיטת הגאונים ונוסחת הספרים.
<h2>דף ו.</h2>
מבוי עקום תורתו כמפולש. ביאר הרב ר' שלמה שהעקמימות נחשב כמפולש, וצריך צורת פתח בעקמימות [שלו, ואז] יחשב לסתימה, ולחי או קורה בכל אחד מן הראשים. ורבים מגדולי המפרשים ביארו, תורתו כמפולש, כאילו הוא מפולש ישר ואין אומרים שהעקמימות יחשב לסתימה ולא יצטרך אלא ללחי או קורה לכל אחד מן הראשים, אלא הרי הוא כמפולש וצריך צורת פתח לאחד מן הראשים ולחי או קורה לראש האחר. וכן נראה דעת הר"ם, שכתב אחר שביאר דין מבוי מפולש, ומבוי עקום תורתו כמפולש.
<h2>דף ו:</h2>
שני כותלים בר"ה והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם, עושה דלתות מכאן ומכאן, ואחר כך נעשה ביניהם רשות היחיד, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל. היו משוקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להנעל. אבל צורת פתח ולחי או קורה אינם מועילים בהכשר ר"ה. לשון רבנו משה. הרי"ף פסק צריך שיהיו הדלתות נעולות בלילה. וזה נראה עיקר. כתב רבינו אפרים, אין מערבים רשות הרבים אע"פ שדלתותיה נעולות בלילה שתורת כרמלית עליה ואין מערבין כרמלית. ולא נתברר לנו. כתבו חכמי התוספות מבואות המפולשין שכלין לאורך סרטיא מכאן ולאורך סרטיא מכאן אע"פ שאינן רחבין עשר אמות הרי הן כרשות הרבים וצריכין דלתות מכאן ודלתות מכאן. וכשכלין לרוחב סרטיא מכאן ולרוחב סרטיא מכאן דינם כמבואות המפולשים. והרב בעל ההשלמה כתב, כל מבוי שהוא דרך לאנשי העיר ובני העיר בוקעין בו, אע"פ שאינו רחב עשר אמות, דינו כרשות (היחיד) [הרבים]. ולדעת הרי"ף והר"ם כל מבוי מפולש מאיזה מקום שהוא מפולש הכשירו בלחי או קורה מכאן וצורת פתח מכאן ושני כותלים ברשות הרבים. ולדעת הרי"ף צריך דלתות נעולות בלילה, ולדעת הר"ם די להם בראויות להנעל אע"פ שאינן נעולות. ויראה לנו מדרך ההלכה שאין דלתות [צריכות] בשום מבוי מפולש. שלא הזכירו דלתות לפי הפסק אלא ברשות הרבים גמורה.
<h2>דף ז:</h2>
מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה של רבים, אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה הרי הוא כסתום וא"צ לצד הרחבה כלום. אבל אם היה כלה לצדדי הרחבה אסור. ואם היה של יחיד אף לאמצעה אסור, פעמים בונה מצד אחד ונמצא כלה לצדה של רחבה. והראב"ד כתב, מבוי שהיה כלה לאמצע רחבה של רבים, אפילו זה כנגד זה, שמכוון המבוי כנגד הרחבה, אין המבוי צריך כלום. היה כלה לצדי הרחבה אסור, שנראה כמבוי ארוך נמשך עם החצר ונפרץ לר"ה, ודינו כמפולש. וכ"כ הרשב"א. וביאור הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף ח.</h2>
מבוי שהוא צדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון, לשון רבינו משה. הר"ש כתב, צריך לחי או קורה, חוששין שמא יעלה הים שרטון. ונראה דברי הר"ם וכ"כ רבינו נסים. מבואות המפולשים לבורות שיחין ומערות ולגתות ולגרנות רה"י לשבת וא"צ כלום.
נפרץ המבוי במילואו לחצר ונפרץ החצר כנגדו לר"ה ה"ז אסור, מפני שהוא מבוי מפולש, והחצר מותרת שהחצר שרבים בוקעים בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו ה"ז רה"י גמורה. לשון רבינו משה. והראב"ד ורבים מן הפוסקים פסקו, כשנפרץ המבוי במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו, אם עירבו בני מבוי עם בני חצר דינו כמבוי שכלה ברחבה, ואפילו נפרץ החצר כנגדו זה כנגד זה, המבוי מותר. לא עירבו בני החצר עם בני המבוי [אם] אין כותלי המבוי נכנסין לחצר [שלשה] המבוי מותר, (ונראה) [דנראה] במה שנשאר מגיפופי החצר שלא נפרץ במילואו למבוי. והוא שלא יהיה באותן הגיפופים ארבע אמות, שארבע אמות אינו נדון משום לחי. ואם כותלי החצר נכנסין במבוי שלשה, מבוי אסור, שבני החצר אוסרין עליו. והחצר מותרת, שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו מותרת ואפילו פרצת המבוי כנגד פרצת החצר. והרב בעל השלמה כתב, נפרץ זה כנגד זה אף החצר אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ודבר זה יתבאר ברחבה.
<h2>דף ח:</h2>
מבוי שיש לו שבילין מצד זה ושבילין מצד אחר, שנמצאו מפולשין לר"ה, אע"פ שאין מכוונין זה כנגד זה, הרי כל אחד מהן מבוי מפולש. כיצד מכשירין אותן, עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילין שבצד זה, וכן לפתח הגדול, ועושה לכל השבילין שבצד השני לחי או קורה. לשון רבינו משה. ויראה לי, שאם המבוי הגדול מפולש צריך צורת פתח לכל אחד מפתחיו, עד שנמצא כאשר יצא מאחד מן השבילין שהכשרו בלחי באחד מפתחי מבוי הגדול דרך עקמימות יהיה בפתח האחד צורת פתח ובפתח האחר לחי או קורה. ויש מן הגדולים שכתב, מבוי העשוי כמין ח' כזה \raster)80-,80-(="Z9)" תורתו כסתום, ועושין לחי או קורה לכל אחד מהפתחים.
<h2>דף י:</h2>
מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע, ונמצא כשני מבואות שיש בפתח כאו"א מהם עשר אמות, או מרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות [ומרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות], ונמצא פתח המבוי עשר אמות, והצדדין הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ. לשון רבינו משה. אע"פ שאומרים בכ"מ עומד כפרוץ הרי הוא כעומד מרובה, ואם היה כאן עומד כפרוץ אינו מתיר, מפני שיש פרוץ משני צדדיו המבטלין העומד המרובה על הפרוץ שבצד האחד.
<h2>דף יא.</h2>
כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גובהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה, ורחבו עד עשר אמות. בד"א בשלא היה לו צורת פתח. אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה ה"ז מותר. וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור שהכל מסתכלין בה אע"פ שהיא למעלה מעשרים אמה כשרה, שהקורה משום היכר עשויה. ואם היתה הקורה למעלה מעשרים אינה ניכרת, ואם יש בה כיור וציור הכל מסתכלין בה ונמצא שם היכר, לשון רבינו משה. מדברי הר"ם שמענו שבמבוי שאינו גבוה עשרה טפחים יועיל צורת פתח להכשירו. והראב"ד כתב שאין מועיל צורת פתח במבוי שאינו גבוה עשרה. וכן [כתב] הרב ר' שלמה, וכתב טעם לזה שאין צורת פתח חובה יותר ממחיצה, ואין מחיצה פחות מעשרה. ונראין דבריו. ויראה לי, שלא אמר הר"ם שיועיל צורת פתח אלא כשהיה צורת הפתח גבוהה עשרה. ומ"ש הר"ם "וכן אם היה בקורה של מבוי ציור וכיור", הוא ביאור מה שנאמר בהלכה "אם יש בא אמלתרא". וביארו בתלמוד שהוא פסקי ארז חשובים או צורת קיני עופות. והאומר שיועיל פסקי ארז, כל שכן שמועיל קיני עופות, שהכל מסתכלין בה. אבל האומר קיני עופות דעתו שלא יועיל פסקי ארז. ומלשון הר"ם נראה שהוא פסק כדברי האומר קיני עופות. ויש מי שפסק, אפילו פסקי ארז, שבשל סופרים הלך אחר המיקל. ומלשון הר"ם נראה שאין האמלתרא מועלת אלא למבוי גבוה למעלה מעשרים. והרב בעל השלמה פסק שהאמלתרא מועלת למבוי שאינו גבוה עשרה.
<h2>דף יא:</h2>
מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי (סתם) [סתום]. ומבוי שיש לו שני כותלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסים ברוח זו ויוצאים בשכנגדה הוא הנקרא מבוי מפולש. היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו. ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י, ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומד"ס היא רוח הרביעית, ולפיכך די לו בלחי או בקורה. והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי (מכאן ולחי מכאן) או קורה מכאן. [ויש מי אמר דעושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן]. וכן דעת הרשב"א, וכתב שכן פסק הר"ם זה לשונו שני כותלים בר"ה וכו'. וכבוד הרב מונח במקומו, כי הר"ם אינו מצריך למבוי מפולש אלא צורת פתח ולחי או קורה כמו שמבואר מלשונו. ומה שכתב "שני כותלים בר"ה", הוא ענין אחר כמו שנבאר.
<h2>דף יב.</h2>
מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים א"צ לא לחי ולא קורה, ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד. לשון רבינו משה. הראב"ד פסק שאם אין ברחבו ארבעה טפחים א"צ כלום. ופסק הר"ם נתברר לנו אע"פ שלכאורה נראה מן ההלכה כדעת הראב"ד. וכתב הראב"ד שמבוי זה שאין ברחבו ארבעה, הוא שמתרחב לפנים. אבל הפתח קצר, שאם היה כולו פחות מארבע אמות הרי הוא מקום פטור. ויראה לי אפילו כולו פחות מארבעה אינו נחשב למקום פטור, שלא נקרא מקום פטור אלא דבר שהוא גבוה שלשה מן הקרקע, אבל זה שהוא סמוך לר"ה אין זה אלא כקרן זוית הסמוכה לר"ה שאפילו פחותה מארבעה הרי היא ככרמלית.
<h2>דף יב:</h2>
מבוי שהכשרו בקורה אע"פ שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד הזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו פטור שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל [אם] הכשירו בלחי הזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה רביעית. לשון רבנו משה. רבים מגדולי הפוסקים אמרו שכל שיש לו שלש מחיצות הרי הוא רשות היחיד גמורה והזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו חייב. ופסק הר"ם נתברר לנו. וכן נראה דעת הרי"ף.
אין המבוי ניתר בלחי או בקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה, ויהיה ארכו יתר על רחבו. אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים בשתי רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת. לשון רבינו משה. וחצרות שאמרנו, ביאר הרב ר' שלמה שתי חצירות, ושני בתים בכל חצר, שאין מבוי פחות משתי חצירות, ואין חצר פחות משני בתים. והראב"ד ביאר, שתי חצירות, ובית אחד בכל חצר. וביאור הר"ש נראה עיקר ושיעור הבתים צריך שיהיה לכל אחד ואחד מארבע אמות על ארבע אמות. ופתחי החצירות כל אחד מארבעה טפחים, שכל פחות מארבעה טפחים לא נחשב לפתח. וכתב הר"ם, חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה. ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות, אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. ומלשון הר"ם שמענו שאע"פ שאין החצר מרובעת ממש, כגון רחבה יתר על ארכה, דינה כחצר. ולא אמרינן מרובעת אלא למעט ארכה יתר על רחבה. וכן נראה דעת הר"ש. ויש מן הגדולים שפסק, שכל חצר שאינה מרובעת ממש ניתרת בלחי וקורה. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר. והראב"ד כתב, שאין שום חצר ניתרת בלחי או קורה אלא בפס ארבעה או בשני פסין משהו מכאן ומשהו מכאן. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר, והוא כפי שיטת הגאונים ונוסחת הספרים.
<h2>דף עג.</h2>
אב ובנו, הרב ותלמידו, בזמן שהבן מקבל פרס מאביו ותלמיד מרבו ועומדים בחצר אחת מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה. היה עומד באחד מן הבתים גוי לא נחשב לבית, שדירת גוי אינה דירה.
<h2>דף עד:</h2>
אב ובנו, הרב ותלמידו, בזמן שהבן מקבל פרס מאביו ותלמיד מרבו ועומדים בחצר אחת מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה. היה עומד באחד מן הבתים גוי לא נחשב לבית, שדירת גוי אינה דירה.
